בגיל 45, בהדרגה, משהו התחיל להשתנות בתדירות הוסת של סיון. בשלב הזה כבר היו לה שלושה ילדים, הבן הבכור בן 17; ארבע שנים לאחר מכן ילדה את ביתה האמצעית (בת 13); ושלוש שנים אחריה נולד בנה הצעיר (בן 10). כשנולד הצעיר הייתה שלמה עם התחושה שזהו, בגילה (אז 35) היא יכלה להצהיר בחיוך ש"היא כבר סגרה את הבסטה".
אבל עכשיו כשביקור אצל רופאת הנשים הבהיר לה שהיא בתחילתה של מנופאוזה, מעבר לכל התחושות הפיזיולוגיות ומצבי הרוח המשתנים, היא גם חשה תחושת החמצה.
"לעזאזל, מה הסיפור שלי", אמרה לי מתוסכלת. "תמיד חלמתי על שלושה ילדים, כבר לפני עשור ידעתי שהשלב הזה מאחורי, ובתוך תוכי לגמרי ברור לי שאין לי את הכוחות שצריך להריון, לידה, הנקות והחלפות – אז על מה בדיוק יושבת תחושת ההחמצה הזאת?".
את הנושא הזה ניסינו לברר, אבל לפני הכל היה לי חשוב להגיד לשוש שתחושות ההחמצה והעצב עם סיום הוסת – הן תחושות רווחות בשלב שבו נשים מגלות שהווסת שלהן נמצאת בתקופת דמדומים והן כבר לא יוכלו להיכנס להריון (לפחות לא באופן טבעי). נשים רבות מדווחות על תחושה של "הזדמנות שהוחמצה", גם אם לא הייתה כוונה אמיתית להיכנס להריון.
אבל ישנן גם סיבות נוספות לתחושות העצב בשלב זה:
- הראשונה שבהן היא קודם כל פיזיולוגית. ירידה ברמות ההורמונים, במיוחד אסטרוגן ופרוגסטרון, יכולה לגרום לתחושות של חוסר איזון רגשי. כמעט כל אישה חיה בידיעה (שאינה נכונה בהכרח) שעם הפסקת הוסת הגוף עובר שינויים ומזדקן והפחד מפני השינוי הזה עשוי להיות מצמית. כי לא מדובר רק במעבר לשלב חדש בחיים, אלא בתחושה שהשלב החדש משמעותו שאנחנו אחרי השיא של חיינו. כבר לא נהיה יפות כמו פעם (לכאורה), כבר לא נהיה חיוניות כמו פעם (לכאורה). המראה ישתנה, ומה יהיה עלינו?
- ההשפעה של תרבות ודימוי נשי. בחברות רבות, ובעיקר בחברה היהודית-ישראלית, הולדת ילדים נתפסת כרכיב בסיסי במהות הנשית. אישה שלא ילדה ילדים עשויה לחוש פעמים רבות שלא מימשה חלקים משמעותיים מנשיותה. תחושת החמצה עם אובדן האפשרות ללדת קשורה פעמים רבות לתפיסה שעצם המהות הנשית היא בהולדת ילדים. לכן, כשאישה מאבדת את היכולת הזאת ומרגישה שלא מיצתה אותה עד תום – תחושת ההחמצה עשויה להרים ראש.
- מה היה אילו? מה היה אילו היו לי ארבעה ילדים, או אפילו חמישה? איך הייתה נראית המשפחה שלי? אם היו לי יותר ילדים אולי הבית היה תוסס ושמח יותר? אולי דווקא הייתי נהנית מכך שילדים שלי יש להם שפע של אחים וקשרים בתוך המשפחה? מחשבות כאלה עשויות לעלות דווקא בשלבים שהיישום כבר אינו רלוונטי ומאוחר מידי לשנות.
- אחרי השיא. אם הפסקת הווסת מסמנת (לכאורה) שעברנו את השיא של חיינו, המשמעות אינה רק אובדן היכולת ללדת ילדים, אלא גם (לכאורה) אובדן היכולת לכבוש פסגות חדשות. התחושה הזאת עולה במודע או שלא במודע אצל נשים רבות בגיל המעבר. כמו במקרים אחרים, פעמים רבות מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה. אם התחושה שלך היא שאת אחרי השיא – את כנראה באמת שם. הבשורות הטובות שאפשר לשנות את התחושות וכמובן גם את התוצאות.
אז מה אנחנו יכולות לעשות עם התחושות הללו?
ראשית חשוב להבהיר, לא נדון כאן בטיפולים התרופתיים המוצעים ובנטילת הורמונים. בכל אלו חשוב לדון ולהתייעץ עם רופאה מומחית בתחום, וחשוב לדעת שטיפול תרופתי/הורמונלי טוב עשוי להשפיע גם על התחושות.
אבל נטילת תרופות/הורמונים בלבד כדי לשפר את התחושות אינה מספיקה וכדאי להיות במודעות ובעשייה אקטיבית שתוביל לשינוי.
לפני כמה שנים נתקלתי באמרה מקסימה של רבי נחמן מברסלב: "במקום שבו נמצאות המחשבות שלך- שם את נמצאת". היא נכונה לכל שלב בחיינו ולכל מצב כמעט, בוודאי לנשים בגיל המעבר. אפשר לחוש החמצה, אבל אפשר גם להרגיש ש"עכשיו תורי". הילדים גדלו, יש לי יותר פנאי להשקיע בעצמי, בקריירה, בתחביבים, ללכת לחוגי התעמלות וחיטוב ולאהוב את המראה החדש, לקנות בגדים חדשים והולמים ובכלל לחוות את המעבר לגיל המעבר כשלב חדש ומרגש בחיים.
גיל המעבר ואובדן היכולת ללדת ילדים בהחלט יכול למלא בתחושה של החמצה, אבל הוא גם יכול להפוך להזדמנות להסתכל קדימה ולבחור בדרכים חדשות לצמיחה אישית.
לפני שנחזור לסיון, חשוב להזכיר שתחושת החמצה עם אובדן יכולת ההולדה יכולה, כאמור, לנבוע ממגוון תחומים נפשיים ורגשיים. כל אישה חווה את גיל המעבר בצורה שונה, והרגשות שמלווים את המעבר משתנים בהתאם להיסטוריה האישית, הערכים והתחושות של האישה.
סיון ואני ניסינו להבין מה המקור העמוק לתחושות ההחמצה שהיא חווה, והדבר הראשון שהעלתה היה מאוד קונקרטי. "אנחנו חמישה אחים ואחיות בבית", סיפרה. "כשאמא שלי חלתה בסרטן ושהתה תקופה ארוכה בבית החולים – כולנו סעדנו אותה. התחלקנו בינינו לפי ימים ולא היה יום שהייתה לבד. מה יעשו שלושת ילדיי? אם יקרה לי או לבעלי משהו שמצריך טיפול אינטנסיבי – איך יתמודדו עם הטיפול בנו?
סיון למעשה העלתה חרדה שאינה קשורה רק להתמודדות עם גיל המעבר, אלא גם חרדה קיומית עמוקה הקשורה להזדקנות, מחלות עתידיות ולתחושת הביטחון הרגשי והמשפחתי שלה בעתיד.
במהלך הטיפול דיברנו על כך שהמעבר לגיל שבו הפוריות מסתיימת אינו רק תחושת החמצה של חלומות שלא יתממשו ושינוי בזהות הנשית, אלא הוא גם מעלה מחשבות חדשות על סופיות.
סיון סיפרה על חוויית הטיפול באמה, דיברה על הקשיים וגם על תחושות משמעותיות שעלו במהלך התקופה ההיא.
האם לעובדה שאמה הייתה מוקפת באהוביה ומטופלת היטב הייתה קשורה בהכרח למספר ילדיה? אפילו סיון ידעה לספר על אישה ששכבה לצד אימה שהיה לה אותו מספר ילדים, אבל הם היו מפוזרים מסביב לעולם, וכפיצוי על המרחק דאגו בכל מאודם לטיפול הולם לאימם על ידי צוות מטפלות מסורות.
אחרי שהרגישה שניקתה מעט את הכאב סביב הטיפול באמה בסוף חייה, היא הייתה פנויה לחשיבה רציונאלית יותר. "אני צריכה לאמץ מחשבות אחרות סביב הסוף הזה שכל כך מפחיד אותי", אמרה בקול. "הביטחון העתידי של כולנו לא קשור בהכרח למספר הילדים. יש כל כך הרבה פרמטרים בתוך המשוואה הזאת וכל כך הרבה נעלמים".
ומה בינתיים? מה עד שיגיע הסוף העלום הזה? החשש מהסוף הזה הפך אצל סיון מפחד משתק למנוע צמיחה. באיזשהו שלב אמרה לי "עשיתי חשבון שנותרו לי @#$% שנים טובות לחיות", אמרה לי באחת מפגישותינו האחרונות. "במקום להיות משותקת מפחד – אני מתכוונת ליהנות מכל רגע".
והיא באמת עשתה את זה. לא הכל חלק, ומידי פעם היו (וככל הנראה עדיין יש פה ושם) נפילות למחשבות משתקות. אבל היא הצליחה לפתח לעצמה מנגנון שעוזר לה לצמוח ולהפוך את חרדת המוות לשמחת חיים.
תיאוריות פסיכולוגיות רבות רואות בחרדת המוות את שורש כל החרדות (אחרות רואות בפחד מהלא נודע כמניע לכל שאר החרדות, שבסופו של דבר נוגע בחרדה דומה). הפחד הזה עשוי לגבור סביב גיל המעבר בשל התחושה שכבר עברנו מחצית מחיינו ואנחנו צועדים במהירות לעבר הסוף. ההתמודדות של סיון הייתה באמצעות חיזוק תחושת השליטה, התמקדות בשגרה הברוכה וב'יש', והרחבת אזור הנוחות באמצעות חוויות חדשות.
ישנן דרכים שונות להתמודד עם הפחד הזה ועם פחדים דומים. חשוב שכל אחת ואחד מאיתנו ימצא את הדרכים שמתאימות למבנה אישיותו.