תוך כדי לימודי תקשורת, אביטל החלה להתמחות בתחום ההפקה, ומיד בסיומם הייתה למפיקה מוצלחת ועסוקה באחד מערוצי המדיה הנחשבים. בסוף שנות ה-20 לחייה היא התחתנה, לאחר מספר שנים ילדה בת אחת, שנתיים לאחר מכן ילדה בת נוספת, וכעבור שנתיים כבר ציפתה לילד שלישי. "חשבתי שאני אלד את כל השלושה שרצינו ביחד, נעשה מהם 'חבורה' שיהיו חברים אחד של השני ויעסיקו את עצמם, ואחר כך 'נסגור את הבסטה'.
אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כשחזרה לעבודה לאחר חופשת הלידה היא הרגישה שהיא קורסת תחת הנטל. אם עם שתי בנות עוד הצליחה לתפקד, הילד השלישי שאב את כל כוחותיה. בנוסף שינוי המיקום של משרדי החברה האריך משמעותית את הדרך, והיא החליטה לפרוש. "מאוד נהניתי בשנים האלה בבית", הודתה בפני. "גידלתי את הילדים בנחת ולרגע לא התגעגעתי לעבודה, בטח לא במקום שבו עבדתי שהפך להיות קצת רעיל לי". כמה שנים הייתה בבית, מאוד נהנתה, קצת סבלה, אבל בעיקר לא התגעגעה לג'אגלין המטורף שבין עבודה לבית.
כשהגיעה לגיל 40 הרגישה שאם היא לא חוזרת עכשיו – אז אולי קצת אבוד לה, ובכלל, הפערים בקריירה בינה ובין האיש שלה, בינה לבין החברות, ובינה לבין העולם הלכו והעמיקו וגרמו לה להבין שהיא חייבת, פשוט חייבת, לצאת מהבית מידי יום וללכת לעבודה. "אם לא", אמרה לי, "נראה לי שאני הולכת ומשתגעת".
אבל מה עושה אישה שכבר אינה עובדת מספר שנים והתחום שבו עבדה הספיק לעבור שינוי כל כך גדול שהניסיון שצברה בו כבר אינו רלוונטי? אביטל התרוצצה בין ראיונות עבודה. לפעמים נדחתה בגלל העדר ניסיון או כישורים, לפעמים היא פסלה רעיונות מראש בגלל שעות העבודה העמוסות ("נכון שהבנות כבר גדולות, אבל בכל זאת לא בא לי לעבוד בטירוף בשכר נמוך").
ואז, יום אחד בתחילת שנת לימודים, אחרי שהכניסה את הילדים למסגרות, פגשה בסופר השכונתי חברה שסיפרה לה שבבית הספר שבו היא מלמדת, סייעת בכיתת חינוך פרשה מהעבודה במפתיע והמנהלת מחפשת בנרות מישהי שתחליף אותה מהיום להיום. "לכי על זה", יעצה לה.
לאביטל, אקדמאית שכבר ניהלה לא מעט פרויקטים מקצועיים בחייה, היה מעט קושי להכיל את הפער בין כישורי היתר שלה (Overqualification) לדרישות התפקיד במשרה המוצעת. למרות זאת היא בחרה לחבק בשתי ידיים את היתרון הגדול: שעות העבודה בכל יום היו בין 8:00-13:00. "עוד אספיק להגיע הביתה לפני הילדים וזה יתרון ענק", אמרה לי. החוזה מול המנהלת נחתם, ואביטל הייתה אמורה להתחיל לעבוד כבר בתחילת השבוע שלאחר מכן.
אלא שיום לפני תחילת העבודה הגיעה אלי מבוהלת. "איך אני אעשה את זה?", אמרה קצרת נשימה. "ואם פתאום אשכח משהו על הגז לפני שאצא מהבית? ואם פתאום אחד הילדים יצטרך אותי באמצע היום? אם פתאום אצטרך לשירותים באמצע שיעור? ומה בכלל אלבש?".
השנים שלא עבדה נתנו בה את אותותיהן. היא חשה שאיבדה את היכולת הבסיסית לצאת מהבית, לנהל לו"ז שבתוכו מידי יום כלולות 5 שעות עבודה, ואם לא הייתה יודעת שבבית הספר מחכים לבואה – "אין ספק", הודתה באוזניי בדיעבד, "הייתי מבריזה".
הסוציולוגית הפמיניסטית- אמריקאית, פרופ' ארלי ראסל הוכשילד, תבעה מונחים רבים במחקריה בנושאי מגדר ומעמד הנשים. אחד החשובים שבהם הוא "משמרת שנייה", שמפנה את תשומת הלב לכך שנשים רבות – גם בעידן הנוכחי – עובדות בשתי משמרות: משמרת ראשונה במקום העבודה, ומיד עם חזרתן הביתה (ופעמים רבות עוד קודם לכן) הן מתחילות לעבוד ב"משמרת שנייה". אמנם קיימים מודלים שוויוניים שבהם האחריות על הבית משותפת לשני בני הזוג; וקיימים מודלים מסורתיים שבהם הגבר אחראי על הפרנסה והאישה על הבית; אבל המודל הרווח הוא העבודה ב"שתי משמרות", כשהשנייה שביניהן נמצאת על פי רוב באחריותה של האישה. כלומר, אימהות על פי רוב הן אלו שמשלמות את מלוא המחיר במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים.
המודל ההורי שבנו אביטל והאיש שלה היה (פחות או יותר) המודל המסורתי. כלומר, הוא אחראי על הפרנסה והיא על הבית. המשוכה הראשונה שהיה עליה לחצות אמנם הייתה לנסות לשנות את המודל, אבל עוד לפניה היה עליה לדלג על משוכות מנטאליות רבות שבהן נתקלות נשים שרוצות לחזור למעגל העבודה לאחר שנים שלא נטלו בו חלק. ביניהן: אבדן הביטחון העצמי המקצועי, פקפוק ביכולות המקצועיות הבסיסיות ביותר, אובדן תחושת המסוגלות, משבר זהות מקצועית, חרדה מהשינוי הצפוי, ובסופו של יום, היה עליה להתמודד גם עם חזרתו של הקונפליקט הבסיסי בין בית לקריירה.
איך באו ה"משוכות" הללו לידי ביטוי אצל אביטל?
אבדן הביטחון העצמי המקצועי הינו תופעה רווחת בקרב אנשים שיצאו ממעגל העבודה לתקופה ממושכת, אפילו אם ברזומה שלהם רשומות לא מעט הצלחות מקצועיות.
גם אביטל, למרות שבעברה הייתה מפיקה מצליחה, היעדר המעורבות בעולם העבודה גרם לה לפקפק ביכולותיה הבסיסיות ביותר. השאלות שהעלתה ("מה אם אשכח משהו על הגז?", "מה אם הילדים יצטרכו אותי?") משקפות חרדת ביצוע קלאסית, ובנוסף הן מבטאות חרדת נטישה שבאה לידי ביטוי בחשש שלא תהיה זמינה לילדיה כפי שהייתה עד כה.
אובדן תחושת המסוגלות – השהייה הארוכה בבית יצרה תלות בסביבה הביתית המוכרת,ואפילו המחשבה על מעבר לסביבה חדשה ערערה את תחושת הביטחון הבסיסית ביכולות שלה.
חרדת שינוי – השאלה "מה בכלל אלבש?", ביטאה חרדה עמוקה יותר מאשר רק התלבטות לגבי בגדים. היא משקפת את הקושי בחזרה לעולם החברתי-מקצועי, כולל הצורך להתאים את עצמה מחדש לקודים חברתיים והתנהגותיים במקום העבודה.
נשים רבות חוות עם הכניסה המחודשת לעולם העבודה משבר זהות מקצועית. אביטל הייתה מודעת לפער המשמעותי בין זהותה המקצועית הקודמת כמפיקה בכירה לבין התפקיד החדש כסייעת. הבחירה במשרה מסוג זה נעשתה מתוך החלטה להתרכז ביתרונות הפרקטיים שהתאימו לתפיסת ההורות שלה. יחד עם זאת, יש נשים שהפער בין עבודתן הקודמת לבין העבודות המוצעות להן עם חזרתן לשוק העבודה מצריך התמודדות עם שינוי בתפיסה העצמית המקצועית.
כשפרקנו את ההתמודדות לגורמים והבנו מהיכן נובע הקושי, אביטל הצליחה להתגבר עליו.
חשוב לציין כי הקושי של אביטל להשתלב מחדש בעבודה אינו ייחודי לה, אלא משקף תופעה חברתית רחבה יותר. הקשיים נובעים משילוב של גורמים מבניים בשוק העבודה (הרחבה על כך בהמשך), ציפיות חברתיות (כנ"ל), והשפעות פסיכולוגיות של ההיעדרות הממושכת מעבודה. לפעמים הקשיים הרבים האלו עשויים להוביל להימנעות ולקושי לקפוץ שוב לים הסוער של עולם העבודה. לעתים, מספיק להבין את הקשיים ולהתייצב מולם באומץ, לעתים נדרשת עזרה מקצועית קלה כדי לעשות את הצעדים הראשונים מחוץ לדלת, אבל בהינתן שמדובר בקשיים מהסוג שאיתם התמודדה אביטל- מדובר במציאות אפשרית.