שנים עבדתי בתפקיד פקידותי שולי במשרד שהיה ממוקם במכולה חסרת חן באזור תעשייה. לא האמנתי שמישהי כמוני, שלא למדה לימודים גבוהים וכתוצאה מכך בעלת הערכה עצמית נמוכה, יכולה להשיג יותר מהחיים. לא עבודה בעלת ערך גבוה יותר ובוודאי שלא בשכר גבוה יותר.
כיום, במהלך יום העבודה שלי, אני מתבוננת ממרומי המגדל שבו ממוקמת הלשכה שאני מנהלת בתל אביב ועדיין צובטת את עצמי מידי פעם כדי להרגיש שהדברים קורים במציאות. מהתהליך שעברתי, יצאתי עם דימוי עצמי חזק יותר שעזר לי לחדש קשרי עבר עם חברות וקולגות. הקשרים המחודשים והדימוי העצמי הבריא איפשרו לי למנף את היכולות בדרך להצלחה.
בתחילת דרכי המקצועית, אי שם בשנות ה-20, הצלחתי מאוד, אבל איכשהו בעקבות סגירת מקום העבודה התחלתי להתגלגל בין עבודה לעבודה, מקוששת שברי משרות בתקווה לחזור להרוויח מה שהרווחתי בעבר.
לאימון אצל חגית הגעתי בעקבות המלצה, אבל בתוכי כבר הייתי תחושה ששום דבר לא יצליח. כבר באימון הראשון הבנתי משהו שלא הייתי מודעת לו: בעקבות אירוע שהייתי מעורבת בו בעבר הייתי מוצפת ברגשי אשמה מודחקים שהובילו לתחושה שלא מגיע לי להצליח בעולם. ההבנה הזאת והשחרור שבא בעקבותיה – החזירו לי את תחושת הערך שכל כך חסרה לי. כיום אני עובדת בעבודה שאני אוהבת, מצליחה ומשתכרת היטב.
מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי צורך לצייר את המציאות שסובבת אותי כמושלמת. את המשפחה, עבודה, תחושת הסיפוק מהחיים וכן הלאה, אבל בתוך תוכי לא הייתי מסופקת. העניין הוא שחונכתי כל כך להדחיק רגשות שליליים – שאפילו לא היה לי אומץ לומר לעצמי שלא טוב לי. ובכל זאת, כל הזמן ריחפה מעלי עננה של עצב שהובילה אותי לטיפול.
במהלך הטיפול הבנתי למה יש לי צורך להציג תמונה מושלמת ובעיקר הבנתי כמה אני חוששת לסדוק את התמונה שציירתי לי. בתהליך שעברתי, הבנתי שזה בסדר גמור שלא הכל מושלם, וזה אפילו כדאי: כי כך אפשר לטפל בדברים שכואבים באמת. מאז, הרבה דברים בחיי השתפרו.
אחרי שאמי נפטרה, הרגשתי רגשות מעורבים של כעס עליה ובושה שאני עדיין לא מסוגלת לסלוח לה על הילדות שהייתה לי. בטיפול שעברתי ניתן מקום לכעס שלי, אבל במקביל התפנה בתוכי מקום של מחילה, גם לאמא שלי וגם לעצמי. מאז המציאות שלי קלה ומשוחררת יותר. אני כבר לא נושאת משא של בושה וכאב. ממליצה לכל מי שמתמודדת עם מצב דומה.
